דימונה נפרדת משלמה אדרי ז״ל: האיש שהקדיש את חייו לאזרחים הוותיקים.
בשבוע שעבר הלך לעולמו שלמה אדרי, ממובילי העשייה למען האזרחים הוותיקים בדימונה.
בראיון שהעניק ל״מביט״ בדצמבר 2025 הוא חזר אל ראשית הדרך, אל המבנה שנרכש בלירה אחת ואל החזון שהפך את בית האבות שירלי לעוגן מרכזי בעיר.
שלמה אדרי ז״ל, איש משפחה מסור, מאנשי העשייה הבולטים בדימונה ומי שהקדיש יותר מארבעה עשורים לקידום השירותים למען אזרחיה הוותיקים של העיר, הלך לעולמו בשבוע שעבר.
אדרי, איש עסקים ותיק וסוכן ביטוח למעלה משישה עשורים, החל את דרכו כמזכיר מרפאה בקופת חולים כללית בדימונה עם רקע כחובש מוטס בשירותו הצבאי, בהמשך מנהל מדור שכר במפעלי פוספטים, ולאחר מספר שנים נכנס לתחום הביטוח והקים את סוכנות הביטוח הותיקה, המשרתת נאמנה את ציבור לקוחותיו בעיר עד היום.
בשעות הפנאי במהלך שנים אלו, ביקש שלמה להעשיר את ילדי העיר ופעל בהתנדבות ללימוד משחק השחמט בבית ספר.
שלמה היה מזוהה יותר מכל עם האגודה למען הקשיש ועם הקמתו ופיתוחו של בית האבות שירלי.
עבור רבים בדימונה, שמו הפך לאורך השנים לשם נרדף לעשייה קהילתית, אחריות חברתית ודאגה לבני הגיל השלישי.
בראיון שהעניק ל״מביט״ בדצמבר 2025, חודשים ספורים לפני פטירתו, חזר אדרי אל תחילת הדרך וסיפר כיצד צורך בסיסי של קשישי העיר הפך למפעל חיים.
״לקשישי דימונה לא היה בית — והרגשנו חובה לבנות להם אחד״, סיפר אז.
תחילת דרכו בתחום הייתה בראשית שנות ה־80. לדבריו, ראש עיריית דימונה דאז, ז׳אק אמיר ז״ל, ביקש ממנו להשתלב בעשייה הציבורית בעיר.
האפשרות לפנות לפוליטיקה עמדה בפניו, אך אדרי בחר בדרך אחרת.
״אמרתי שאני כאן כדי לבנות בית לקשישים — זו הייתה דרכי״, אמר בראיון.
בשנת 1981 החל להוביל את האגודה למען הקשיש בדימונה. בתחילת הדרך הוקם מועדון קשישים ראשון, ובהמשך התרחבה הפעילות לשישה מועדונים.
אלא שככל שהעשייה גדלה, התברר כי בעיר קיים צורך רחב הרבה יותר. לצד אלי הללי ז״ל, ראש עיריית דימונה בשנים 1983–1989, החל להתגבש החזון להקמת בית עבור האזרחים הוותיקים בעיר.
המבנה שבו פועל כיום בית האבות שירלי שימש בעבר כבית ספר. אדרי סיפר בראיון ל״מביט״ על המאבק לשמור את המבנה כנכס ציבורי ולהקדיש אותו לטובת קשישי דימונה.
בסופו של דבר נרכש המבנה בסכום סמלי של לירה אחת בלבד. אותה לירה הפכה עם השנים לסמל של סיפור ההקמה כולו — חלום שהחל כמעט ללא משאבים והפך למוסד מרכזי עבור מאות אזרחים ותיקים.
בעזרת תרומות, שותפים מהארץ ומהעולם וליווי מקצועי של גורמים בתחום הרווחה, החל המקום להתפתח.
סיוע משמעותי הגיע מאשל ומג׳וינט ישראל, ולצדם פעלו אנשי מקצוע ותורמים שסייעו בהרחבת השירותים.
בין הדמויות שליוו את הפרויקט לאורך השנים היו פרופ׳ יצחק בריק, אלי אלאלוף- קרן רש״י והוברט לוואן והתורמת שירלי פורטר, שעל שמה נקרא בית האבות.
אדרי הזכיר בהערכה גם את יוסף בור גלאון ז״ל, ניצול שואה ומזכיר העיר במשך שנים רבות, שהיה מהדמויות המרכזיות בראשית פעילות העמותה.
״יוסף גלאון היה מצפן אמיתי״, אמר. ״הניסיון שלו, ההכלה, ההובלה והחזון — כל אלה היו אבני היסוד של המקום״.
עם השנים התרחבה הפעילות והוקמו מחלקה לתשושים, מחלקה סיעודית ומחלקה מוגנת.
לצד בית האבות החל לפעול גם מרכז יום, המספק לאזרחים ותיקים שירותים יומיומיים ומאפשר להם לקבל מענה מקצועי קרוב לבית.
אחד האנשים המרכזיים בעיצוב דמותו המקצועית של בית האבות היה מנהלו הראשון, פרדי ברגר שיבדל״א.
במשך קרוב לשני עשורים הוביל ברגר את המוסד והניח את התשתית המקצועית והאנושית שעליה נבנתה הפעילות במשך השנים.
״פרדי בנה לנו את הבסיס של הכול״, אמר אדרי. ״הוא היה מנהל עם לב גדול, עם ראייה רחבה ועם מחויבות שלא נגמרת״.
תפיסת העולם שאדרי ביקש לקדם הייתה פשוטה: בית אבות אינו צריך להרגיש כמו מוסד.
מבחינתו, הקשישים שהגיעו למקום היו צריכים להרגיש שהם נכנסים לבית חם, בטוח ומכבד.
גם צוות העובדים עמד במרכז תפיסתו. אדרי הדגיש בראיון כי איכות הטיפול מתחילה באנשים שנמצאים לצד הדיירים מדי יום.
״זה מקום שקם בבוקר בזכות אנשים מסורים — מטפלות, אחיות, עובדים סוציאליים, אנשי תחזוקה, מטבח, ניקיון, פיזיותרפיה ועוד. הם אלה שמעניקים חום, רגש וביטחון לקשישים״.
במהלך השנים פותחו במקום גם פתרונות ייחודיים, בהם מערכת ״עין״ למניעת נפילות, שנבנתה על ידי צוות האחזקה, ו״פיזיולנד״ — חדר פיזיותרפיה חווייתי המבוסס על תנועה ומשחק.
אדרי סיפר בגאווה גם על הסרט ״יבוא או לא יבוא״, שהופק בהשתתפות דיירי הבית בשנת 2006 וזכה בפרס ארצי.
רגע משמעותי נוסף מבחינתו היה כאשר פרופ׳ יצחק בריק פנה לבית האבות בדימונה וביקש את עזרת אנשיו בהדרכת צוות בעיר ג׳רבה שבתוניס.
״הוא זה שתמך בנו והוביל אותנו, ופתאום הוא מבקש מאיתנו להכשיר צוות בחו״ל״, סיפר אדרי. ״זה היה רגע שהרגשתי בו שהשליחות שלנו חוצה גבולות״.
לצד בית האבות ומרכז היום, פיתחה האגודה גם את מערך הקהילות התומכות, שנועד לאפשר לאזרחים ותיקים, ובהם ניצולי שואה, להמשיך להתגורר בבתיהם ולקבל מעטפת של סיוע.
המערך כולל מענה בשעת חירום, ביקורי בית, סיוע בצרכים יומיומיים, ליווי מול הרשויות ושירותים קהילתיים נוספים.
אחד הזיכרונות שליווה את אדרי מראשית הדרך היה סיפורה של עיישה, הדיירת הראשונה בבית האבות.
״היא פחדה להיכנס, חששה שייקחו לה את דירת העמידר״, סיפר. ״פעם חשבו שבית אבות הוא ויתור על ההורה. היום יש רשימות המתנה, אנשים יודעים שזה בית חם, בטוח ומלא אהבה״.
לינדה גבאי, מנהלת בית האבות, נפרדה מאדרי בכאב ואמרה: ״שלמה היה בשבילנו הלב הפועם של המקום. הוא ראה בכל דייר עולם ומלואו ובכל עובד שותף אמיתי לשליחות. החזון שלו לא הסתכם בהקמת בית אבות — הוא ביקש ליצור בית חם, מכבד ואוהב לאזרחים הוותיקים של דימונה.
״המורשת שלו נמצאת כאן בכל יום, בכל חיוך של דייר ובכל מעשה של הצוות. נמשיך לשמור על הדרך שלו ולהוביל את הבית ברוח הערכים שהנחיל לנו. יהי זכרו ברוך״.
בדצמבר 2025, בסיום הראיון ל״מביט״, סיכם אדרי יותר מארבעה עשורים של עשייה במילים פשוטות: ״לראות קשיש מחייך, לראות עובד שמתקדם, לראות משפחה רגועה — זו המתנה הכי גדולה. זה חלום שהתחיל בלירה אחת, והיום הוא עוגן של ממש עבור אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בדימונה״.
בשבוע שעבר הלך שלמה אדרי ז״ל לעולמו, אך החלום שהחל בלירה אחת נותר אחריו כמפעל חיים וכחלק בלתי נפרד מסיפורה של דימונה.
יהי זכרו ברוך.